כשמארגנים אירוע לצוות, הנטייה הטבעית של רוב מנהלי הרווחה והמנכ"לים היא לחפש את הפתרון הבטוח והרגוע ביותר.
הרעיון של לקחת את כולם, לטייל יחד במקום יפה, לשמוע קצת סיפורים היסטוריים מרתקים ולאכול משהו טוב בדוכנים נשמע כמו נוסחה מנצחת לחצי יום של חופש מהעבודה.
סיור קולינרי קלאסי הוא אכן חוויה נהדרת ועשירה בטעמים, אבל לפעמים, תלוי מאוד בדינמיקה הפנימית של הקבוצה, משהו בפורמט הזה עלול להרגיש קצת סטטי ומובנה מדי עבור חלק מהאנשים.
אנשים נוטים באופן טבעי להיצמד למי שהם כבר מכירים היטב מהמשרד ומחדר האוכל, הקבוצה מתפצלת כמעט מיד לתתי קבוצות קבועות ומוכרות, ומי שהיה שקט או מופנם ביום-יום נוטה להישאר שקט ומרוחק גם כשהוא עומד מול דוכני האוכל התוססים.
כאן בדיוק נכנס לתמונה קונספט קצת אחר, שמשנה את כל זווית הראייה על המפגש.
הרעיון של שילוב אתגר קליל, זורם ולא מחייב בתוך המרחב הציבורי - מה שרבים מכנים משחקי השוק - לא נועד לייצר תחרותיות לחוצה, מתח מיותר או להפעיל אנשים בצורה מביכה שגורמת להם לרצות להיעלם.
המטרה היא פשוט לתת לצוות "תירוץ" חכם לפעול יחד, להסתובב במרחב האורבני בצורה עצמאית ומשוחררת, ולשבור את המחיצות המשרדיות באופן הכי טבעי שיש, דרך הרגליים, הסקרנות החברתית והחך.
אחד הדברים המעניינים בדינמיקה של קבוצות ובדינמיקה של מקומות עבודה הוא שאנשים נפתחים הרבה יותר מהר כשהם עסוקים במטרה משותפת קטנה, ולא בשיחה ישירה, פרונטלית ומאולצת.
כשמושיבים שני עובדים שלא מכירים זה את זה היטב, או כאלו שעובדים במחלקות שונות לחלוטין, סביב שולחן מרובע בבית קפה, לפעמים נוצרת שתיקה מביכה ותחושה של ראיון עבודה מאולץ שבו מחפשים נושאי שיחה בכוח.
אבל כששולחים אותם יחד כצוות משימה למצוא את דוכן הבורקס הכי סודי בשוק, לפענח רמז שמוביל לפינה נסתרת, או לגלות מה הסיפור המשפחתי מאחורי תערובת התבלינים הייחודית של אחד הרוכלים הוותיקים, כל הפוקוס משתנה בשנייה אחת.
המשימות הקטנות האלו פועלות כמו שובר קרח טבעי.
פתאום, במקום לחשוב על מה נכון או לא נכון לדבר, חברי הצוות מוצאים את עצמם צוחקים יחד על חוסר חוש הניווט שלהם, מתייעצים עם עוברים ושבים ברחוב, ומנהלים משא ומתן קליל ומשעשע עם בעלי הדוכנים המקומיים.
התנועה הבלתי פוסקת הזו בתוך סביבה אורבנית חיה ומלאת תנועה, מייצרת קצב פנימי משלה שסוחף את כולם.
האנרגיה החיובית של השוק היא דבר מדבק במיוחד, והיא פשוט לא משאירה שום מקום לרשמיות או לדיסטנס המקובל בין כותלי המשרד.
משחק שמשלב משימות, אוכל טוב ותנועה בין דוכנים וסמטאות מתאים במיוחד לצוותים שנמצאים בשלבי בנייה ראשוניים, אחרי תקופות של גיוסים מאסיביים של עובדים חדשים, או לחברות טכנולוגיה שבהן אנשים עובדים בעיקר מהבית במודל היברידי ורואים זה את זה בעיקר דרך ריבועים קטנים במסכי הזום או הטימס.
בסיור קלאסי ורגיל, המדריך הוא זה שמוביל את הקצב והקבוצה כולה נעה אחריו ומקשיבה להסברים.
זהו פורמט מצוין לחובבי היסטוריה וידע, אבל הוא פחות מאפשר אינטראקציה חופשית, דיבור ספונטני וחיבור אישי ישיר ובלתי אמצעי בין המשתתפים השונים במהלך השיטוט.
כשהפעילות מבוססת על שיטוט עצמאי ובלתי תלוי בקבוצות קטנות, הנוכחות של כל אחד ואחת מקבלת ביטוי מלא ומשמעותי.
האוכל בשוק הופך לחלק בלתי נפרד מהעניין ומחוקי המשחק - חלק מהמשימות כוללות טעימה עיוורת, זיהוי רכיבים סודיים או מציאה אקטיבית של מנה ספציפית שקיימת רק במקום אחד.
החוויה החושית העשירה הזו, יחד עם האתגר הקל והמשעשע, גורמת גם לאנשים המופנמים או הביישנים ביותר למצוא בקלות את המקום שלהם בתוך הקבוצה ולתרום להצלחה.
אין כאן שום צורך בנאומים מנופחים או ב"הפעלות" רועשות של חברות אירועים חיצוניות; החיבור והקרבה קורים תוך כדי תנועה, מתוך צחוק משותף ובצורה ספונטנית לחלוטין.
התשובה הקצרה והכנה היא לא, וחשוב מאוד כמנהלים להבין מתי נכון לבחור דווקא בפורמט הרגוע והפסיבי יותר ולא ללחוץ על הדוושה.
אם הצוות שלכם עבר לאחרונה תקופה אינטנסיבית ומטורפת של דד-ליינים צפופים, פרויקט ענק ומלחיץ שהסתיים ממש עכשיו, או שהעובדים פשוט מותשים פיזית ומנטלית מהשגרה השוחקת - זה כנראה ממש לא הזמן הנכון לבקש מהם לפענח רמזים, לרוץ בין הסמטאות ולפתור חידות.
במצבים רגישים כאלה, אנשים לא מחפשים אתגרים נוספים; הם רק רוצים שיקחו אותם, יפנקו אותם באוכל משובח, ויובילו אותם בצורה הכי נינוחה, שקטה ומפנקת שיש בלי לדרוש מהם דבר.
במקרים מהסוג הזה, הבחירה הקלאסית והנכונה ביותר תהיה ללכת על סיורים קולינריים בתל אביב, שבהם הדגש המרכזי הוא על קצב הליכה איטי, סיפורים אנושיים ותרבותיים מרתקים, ישיבה ממושכת ורגועה יותר מול המנות המפתות, והנאה צרופה מהרגע ומהשקט בלי שום משימה או לחץ של זמן ברקע.
החוכמה הגדולה בתכנון אירוע חברה היא לדעת לקרוא נכון את מצב הרוח האמיתי של הצוות: האם הם זקוקים כרגע לזריקת מרץ, אנרגיה ותנועה כדי להתעורר, או שהם פשוט צריכים מקום רגוע לנוח בו, לנשום עמוק ולשחרר את כל הלחץ שנצבר?
בסופו של דבר, החוויות שאנחנו הכי זוכרים לטובה ממקום העבודה שלנו לאורך השנים הן לא אלו שבהן מישהו עמד על הבמה והסביר לנו בצורה תיאורטית כמה חשוב לעבוד בצוות ולשתף פעולה.
אנחנו זוכרים היטב את הרגעים האנושיים הקטנים שבהם פשוט היינו בני אדם יחד, מחוץ להקשר של המשימות והמיילים - כשמישהו כמעט הפיל את כוס המיץ, כשגילינו שהאוכל חריף מדי לאחד המנהלים הבכירים, או כשהקבוצה הצליחה למצוא בכוחות עצמה סמטה נסתרת ויפה שאף אחד לא הכיר קודם לכן.
שילוב נכון של שוק, משימות פשוטות ואוכל טוב מנצח את הפורמטים הישנים והבנאליים של ימי גיבוש, פשוט כי הוא לא מנסה למכור לאנשים יום כיף מאולץ מהסוג הישן.
הוא זורק אותם לתוך מגרש משחקים צבעוני, חי ומלא בריחות נפלאים, ונותן לקסם הטבעי של הרחוב לעשות את שלו בקצב שלו.
מי שרוצה לראות איך הקבוצה שלו נפתחת באמת, צוחקת מכל הלב ומגלה מחדש את עצמה דרך חוויה חושית משוחררת ובלתי נשכחת, צריך פשוט להביא אותה למקום שבו טועמים את השוק דרך הרגליים, הטעמים, הסיפורים והאנשים האמיתיים שמניעים אותו בכל יום מחדש.
