אנחנו מכירים את המבט הזה בעיניים של העובדים כשהמייל מהמשאבי אנוש נוחת בתיבה: "חברים, מתארגנים ליום גיבוש!".
במקום התלהבות, יש אנחת רווחה חרישית או גלגול עיניים קל בין המסכים במשרד.
למה זה קורה? הרי הכוונות תמיד טובות, התקציב מושקע, והמנהלים באמת רוצים לפנק את כולם ולשבור את השגרה הלחוצה של העבודה.
התשובה פשוטה: רובנו פיתחנו אלרגיה קלה לפורמטים מאולצים ולתכנים שמוכתבים מלמעלה.
כשמכריחים אותנו לעמוד במעגל, להחזיק ידיים או להשתתף במשחקי חברה שמרגישים כמו הפעלה בקייטנה, התוצאה היא לרוב הפוכה.
אנשים חשים אי נוחות מסוימת כשהם נדרשים להפגין קרבה מלאכותית או להשתתף בדינמיקות קבוצתיות שלא מרגישות להם טבעיות עם האנשים שהם רגילים לראות בעיקר בישיבות זום.
במקום חיבור, מקבלים מבוכה קלה, הסתגרות ורצון שהזמן יעבור מהר כדי שאפשר יהיה לחזור הביתה.
יום גיבוש אמיתי לא צריך להרגיש כמו משימה שצריך "לסמן עליה V" ביומן העבודה.
הוא צריך להרגיש כמו משהו שרוצים לספר עליו בבית, חוויה שנשארת איתך פשוט כי היא הייתה מהנה ונינוחה.
לפעמים, מרוב רצון לייצר אירוע בלתי נשכח ויציאה מטורפת מהשגרה, אנחנו נופלים למלכודת ה"אובר-הפקה".
לוז צפוף ברמת הדקה, אוטובוסים שמגיעים מוקדם מדי בבוקר, נאומים ארוכים של ההנהלה, הפעלות קולניות ולוחות זמנים קשיחים שלא משאירים שנייה אחת לנשום או סתם לעשות שיחה שקטה.
המרדף הזה אחרי אטרקציות גרנדיוזיות ורעש מפספס את מה שאנשים באמת צריכים בסופו של יום: זמן פשוט לדבר, לצחוק ולהכיר בלי מסכות.
כשמורידים את מפלס ההפקה והתחכום, מייצרים מקום למשהו הרבה יותר יקר ערך' חיבור אנושי ספונטני ולא מתוכנן.
האינטראקציות הכי טובות בין קולגות לא קורות בזמן שהמנחה במיקרופון צועק הוראות ומנסה להרים את האווירה, אלא דווקא בזמן ההמתנה בתור לקפה, בהליכה המשותפת מרחוב לרחוב, או כשיורדים ביחד על מנה טובה וטעימה.
פחות לחץ "להספיק את האטרקציה הבאה" מייצר יותר מרחב פתוח, רגוע ונינוח, שבו אנשים מרגישים בטוחים מספיק בשביל להוריד מגנות.
פתאום מגלים שלמתכנת מהצוות המקביל יש בדיוק אותו תחביב כמו למנהלת החשבונות, והחיבור הזה קורה מעצמו, פשוט כי היה להם זמן לעמוד ולדבר.
הרבה מנהלים בטוחים שמשחקי תחרות, כמו חדר בריחה קבוצתי, משימות ניווט מורכבות או משימות ODT בשטח, הם הדרך המהירה ביותר לגרום לכולם לעבוד יחד ולשפר את עבודת הצוות.
נכון, יש אנשים שזה מדליק אותם והאדרנלין עושה להם טוב, אבל עבור לא מעט עובדים מדובר בסיטואציה שמייצרת סטרס מיותר ותחושת מבחן.
לא לכולם מתחשק להוכיח את כישורי המנהיגות, התושייה או הפיזיות שלהם מול המנהל הישיר שלהם ומול החברים למשרד מחוץ לשעות העבודה הרגילות.
פעילות מוצלחת באמת היא כזו שלוקחת בחשבון את המגוון האנושי הרחב שקיים בכל צוות וארגון.
יש את המופנמים שמעדיפים שיחות בארבע עיניים, יש את האקטיביים שאוהבים לבלוט, ויש את אלו שפשוט רוצים ליהנות מכוס בירה קרה או יין טוב בלי שום מטרה מוגדרת או משימה שהם חייבים לפתור.
המטרה היא למצוא מכנה משותף רחב שלא דוחק אף אחד לפינה ולא גורם למישהו להרגיש פחות טוב רק כי הוא לא טיפוס תחרותי, אלא מאפשר לכל אחד להביא את עצמו בקצב שלו ובנוחות שלו.
אם נפרק את החוויות הכי טובות שלנו בחיים, אלו שאנחנו באמת זוכרים לטובה, הן בדרך כלל כוללות אוכל טוב, סביבה נעימה ואווירה משוחררת.
המטבח והשולחן הם המקומות שבהם המחיצות והדיסטנס נופלים הכי מהר בין בני אדם.
כשאנחנו חולקים ביס, מדברים על טעמים, נחשפים לחומרי גלם חדשים ונהנים מחוויה קולינרית לא שגרתית, הנושאים הרגילים של המשרד, המשימות הפתוחות והלחצים נעלמים מעצמם ומפנים מקום לצחוק אמיתי.
כדי שהאירוע יזרום בצורה נכונה ולא יתקע בישיבה ממושכת וכבדה, כדאי לשלב בו תנועה קלה ודינמית.
לא מדובר על מסע אופניים מפרך או הליכה ארוכה בשמש, אלא על הליכה נעימה וקלילה בסביבה שמעוררת השראה ומספקת עניין לעיניים וללב.
יציאה אל המרחב האורבני, למשל, עושה פלאים לדינמיקה הקבוצתית ומנערת את האבק של היום-יום.
כשמטיילים ברחובות, עוברים בין סמטאות ציוריות, פוגשים אנשים חדשים ומשנים את התפאורה תוך כדי תנועה, האנרגיה משתנה כל הזמן.
הגירויים שבדרך הופכים לנושאי שיחה טבעיים, והשיחות הופכות להרבה יותר קולחות, פתוחות ומעניינות מאשר בישיבה סביב שולחן מרובע במשרד.
מנהלים שרוצים לתכנן חוויה כזו מחפשים היום פתרונות שונים של ימי גיבוש וימי כיף לעובדים שמתרכזים בדיוק בזה: בפשטות, באיכות, בחיבור האנושי ובקצב הנכון שמתאים לכולם.
כדי להבין אם הפעילות באמת מתאימה לצוות שלכם, כדאי לעצור רגע ולחשוב על כמה דברים פשוטים: האם היא דורשת מאנשים לצאת יותר מדי מאזור הנוחות שלהם? האם יש מספיק זמן חופשי לנשום ולדבר בלי לחץ? והאם האווירה הכללית באמת מתאימה לאנשים שמרכיבים את הצוות, או שמנסים לכפות על כולם אותו סגנון?
אחת האפשרויות הפופולריות שמצליחות לקלוע בדיוק לנקודה הזו היא סיור קליל בין דוכנים שונים, שבו האוכל והסיפורים שמאחוריו הם המרכז, והקצב נקבע לפי מצב הרוח והזרימה של הקבוצה עצמה.
סיורים כאלה, כמו למשל סיורים קולינריים בתל אביב, מאפשרים לצוות לטייל יחד ברחובות ההיסטוריים, לגלות פינות נסתרות שלא הכירו, לשמוע סיפורים אנושיים מרתקים וליהנות מחוויה חושית עשירה וטעימה בלי שום אלמנט של תחרות, מאמץ פיזי מוגזם או מבוכה חברתית.
העובדים מוצאים את עצמם חולקים חוויות, מחליפים דעות על המנות ונהנים מהרגע עצמו.
בסופו של דבר, היום הכי מוצלח והכי זכור הוא זה שבו כולם, ללא יוצא מן הכלל, מרגישים בנוח להיות מי שהם.
כשאנחנו מאפשרים לאנשים להיפגש בגובה העיניים, סביב שולחן או בהליכה נינוחה ברחוב, הגיבוש האמיתי קורה מעצמו, בשקט ובאופן טבעי, בלי שאף אחד היה צריך להכריז עליו באופן רשמי או לנהל אותו.
מי שמחפש השראה לחיבור אמיתי מהסוג הזה, דרך חוויה עמוקה של קולינריה מקומית, ריחות ותרבות רחוב חיונית, מוזמן לבדוק מה קורה כשקבוצה פשוט יוצאת החוצה, משחררת את הלחץ, מטיילת יחד ומתחילה לגלות איך טועמים את השוק באמת.
